זהר ג'יניאו נאור

נולדתי בירושלים בשנת 1940. נשוי לחגית אדיב, אב לשתי בנות מיכל ואפי וסבא לשישה נכדים. פניתי ללימודים אקדמיים, למרות שלקיתי במחלת עיניים קשה ואני בעל משרד עורכי דין. בעבר עבדתי בסוכנות היהודית ופרשתי בתפקיד משנה למנהל הכללי. במקביל, אני פועל מזה כ- 30 שנה בהתנדבות מלאה לקידום זכויות העיוורים והנכים. בין היתר הקמתי את עמותת על"ה ו"מרכזי למידה לעיוור" בכל האוניברסיטאות ובמרבית המכללות בארץ. בתחילת פעילותי פגשתי חמישה סטודנטים עיוורים בכל האוניברסיטאות בישראל וכיום לומדים באוניברסיטאות ובמכללות 450 סטודנטים עיוורים. מתוך מחקרים שערכו מכון ברוקדייל ואוניברסיטת בר אילן, 73% מתוך כ- 1,500 בוגרינו – עובדים. על פעילותי זו קיבלתי אותות הוקרה רבים, בניהם "אות הנשיא למתנדב" ועיטור משני ארגונים בינ"ל WBU ו- ICEVI INTERNATIONAL EXCELLENCE AWARD, על פעילותי לקידום חנוך עיוורים.
לפני כ- 30 שנה התחלתי לפסל , חרף הליקוי החריף בראייתי, שהביאני כיום כמעט לידי עיוורון ואולי עד כמה שהדבר ישמע תמוה – בעטיו של ליקוי זה. האפשרות להשתמש בחושים אחרים בעבודתי האומנותית, כמו גם בתחומים אחרים בחיי – חוש המישוש, הריח, הדמיון והיכולת להקיש ממצב למצב, שימשה לי כר פורה ליצירה מתמשכת וליוזמות של פעילות לקידום העיוורים. אני משתמש לעיתים קרובות בתמונות המצטיירות במוחי כתחליף לראייה, דבר המאפשר לי ליצור במנותק "מתמונת המציאות".
עיסוקי הרבים הנוספים, פעילות מקצועית כעורך דין, יזמות חברתית לטובת אוכלוסיות מודרות בכלל ואוכלוסיית העיוורים בפרט ופעילות התנדבותית רבת שנים, השתלבו היטב עם עולמי האומנותי והזינו אותו.
היכולת "להוציא את הפסל מהסלע" הינה חלק מתפיסת עולמי, לפיה אדם מעצב את חייו, מוציא את המיטב שבו ופורץ דרך ומתחשל, דווקא מתוך הקושי. במהלך השנים למדתי ולימדתי גם רבים אחרים "שנכות אינה סיבה  לפשרה על איכות" ומי שיכול לה – מגביה עוף.
הבחירה שלי לפסל באבן אינה מקרית. כיליד ירושלים, נצר למשפחה ,המתגוררת בעיר כ- 200 שנה, הפכו אבני ירושלים והסלעים המצויים בהרי יהודה המקיפים אותה, חלק מנוף ילדותי, בחרותי וגבורתי.
היד הנעלמה, המפליאה לגלות ולעצב את סלעי השדה, שחלקם היה טמון באדמה שנים רבות, גירתה תמיד את דמיוני ומצאתי כי הטבע פעמים רבות מציב את הסלעים בתנוחות שונות, כשהם מדברים זה עם זה ויוצרים מייצג שלם.
בכל פעם שאני בוחר באבן מאבני השדה, אני חש שהפסל טמון כבר עמוק בתוכה וקורא לי לגלות אותו ולחלץ אותו לאוויר העולם.
מה שמרתק בעיני היא העובדה שבמקרים רבים אני מתחיל במלאכת הפיסול, אוחז באזמל ובפטיש, כשאיני יודע לאן תוביל אותי האבן ואיזו דמות תחלץ מתוכה. בחלק מהמקרים צעדנו יחד – האבן ואני במסלול אחד, ובאחרים באמצע הדרך הוליכה אותי האבן למסלול אחר. בדרך כלל צדקה היא ולא אני. מופלא הדבר, שגם כאשר  בתוך תהליך העבודה נשברה האבן, פסלים רבים שלי קמו  ויצאו מתוך השברים.
מושכת אותי יותר מכל היכולת של האבן להיות קשה ורכה בו זמנית, מחוספסת וחלקה, חדה ועגולה, נוקשה ומלאת תנועה.  מצאתי כי שניות זו מרתקת ומאתגרת אותי ומזינה את תפיסת עולמי. דחף היצירה שבי הוביל אותי לעצב רהיטים ולבנות אותם בנגרייה שבבית חנוך עיוורים ובנוסף, לכתוב סיפורי ילדים, שנולדו במוחי כפתרון לחוסר יכולתי להקריא לבנותי הקטנות סיפורים לפני השינה – וכך הפכה הצרה ליצירה.